לפעמים נדמה לי שזו הזהות העיקרית שלי.

נעים מאוד, אני אפרת.
צליאקית מעל 20 שנה.
מכורה לקפה וליין.
אוהבת אוכל טוב (ואוכלת מללאאאאאא!!)
אוהבת לנסוע רחוק ולטייל עם המשפחה שלי, בארץ ובחו”ל.
ותכלס, הייתי ממש מעדיפה לעשות את זה בלי צליאק….

את הצליאק גיליתי רק אחרי שהוא גילה אותי – בגיל 21, חצי שנה אחרי שהשתחררתי מהצבא.
אם הייתי טורחת לעשות בדיקות רפואיות במהלך השירות הצבאי, כנראה שהייתי מגלה אותו קודם. אבל העדפתי להתעלם מהאנמיה הלא ברורה, מההתעלפויות החוזרות, כאבי הבטן המזדמנים ומיתר התופעות שעדיף לא לפרט כאן. את השנה האחרונה של השירות העברתי כקצינה ביחידת מורות חיילות בדרום, בלי מטבח צבאי, והתזונה שלי התבססה על סנדוויצ’ים קנויים, שניצלים בפיתה, ומידי פעם ארוחות “גורמה” במסעדה הסינית האיכותית (והזולה) ביותר שהכרנו בבאר שבע.
אתם יכולים להבין שלא היו לי סטנדרטים גבוהים במיוחד באותה תקופה.

​גילוי המחלה המוזרה הזאת הפתיע אותי ואת כל הסובבים (אז התעקשו שזו רגישות, ולא מחלה. היום כולם מתעקשים שזו מחלה, ולא אלרגיה. טרנדים, יו נו….). בכל זאת, אף אחד לא שמע את המילה צליאק מעולם. אולי זה הזמן לציין שהשנה היתה 1996…. על הגילוי וההתמודדות שלי, וקצת על שנת 1996, תוכלו לקרוא בפוסט: הצל(יאק) שלי ואני יצאנו לדרך.

​אמנם לא הייתי אנינה גדולה באותם ימים, אבל האוכל הפך פתאום לעיסוק מרכזי מאוד בחיים שלי.
ואז לאהבה. בשלב הזה כבר השתחררתי מהצבא וגרתי יחד עם בן זוגי (לימים: השף) בדירה קסומה בנחלאות, במרחק עגבנייה משוק מחנה יהודה. דירה ירושלמית של פעם – רצפה של אבני רחוב אמיתיות, חלל עצום עם קשתות בגובה 5 מטר, מטבח קטן עם חלון שהוא חלק מהסמטה, כך שכל מי שעובר בחוץ יכול להציץ עלייך דרכו. נישות אבן בתור מדפי תבלינים. ו-חמאם תורכי במרתף.
שם התחיל הרומן שלנו עם המטבח. השף, שכבר גילה כשרון טבעי ויצירתיות בלתי נלאית, לקח את הצליאק שלי כאתגר אישי ומיד התחיל להתנסות, לחקור ולחפש תחליפים ראויים. או סבירים. לא היו בארץ חומרי גלם או קמחים חליפיים לעבוד איתם, הייתה אפס מודעות והתוצרים הראשונים היו פשוט נוראים ….ולמרות שביקשתי, התחננתי, ולפעמים גם זרקתי עליו את הלחמניות שהכין (הן היו קשות כמו אבן, ודיי יעילות)  – הוא לא הסכים להפסיק לנסות.

---

​cut לכמה שנים מאוחר יותר.

***

אנחנו בעלים של מסעדה צמחונית /טבעונית ונטולת גלוטן בלב בת”א.
כן, זה הפתיע גם אותנו.

​היינו צעירים באופן יחסי, חסרי ניסיון כלשהו בתחום המסעדנות (אלא אם מחשיבים את הנסיון שלי כמלצרית…), אבל עם מספיק בטחון עצמי לעוף על זה בכל הכוח. הנחנו שאם אנחנו מאכילים את כל החברים אצלנו בבית כל הזמן, מישהו בטח יסכים גם לשלם על זה 🙂
בנינו עסק מאינטואיציה, חושים טובים והמון המון המון המון עבודה קשה.
מה היה לנו להפסיד (חוץ מהכסף המועט שהיה לנו)? מקסימום – נסגור.
(האופציה השנייה הייתה להשקיע את אותו כסף מועט שהיה לנו בטיול סביב העולם. אקדח שמופיע במערכה הראשונה וכו’… )

הבעיה הייתה, שהצלחנו.

---

כך יצא, שבמשך 12 שנים ניהלתי את בית הקפה/מסעדה שלי בלב ת”א. Mezze היה בית של אוכל צמחוני וטבעוני, ונטול גלוטן. הבית שלי, של השף, של הילדים שלנו, ושל השכונה שלנו.

המסעדה לא היתה 100% נטולת גלוטן, היה שם גם לחם “רגיל” וכמה מאפים שהגיעו ממאפייה חיצונית, אבל המטבח והאוכל שהתבשל בו היו נקיים לחלוטין מגלוטן, כולל חומרי הגלם שהגיעו מהספקים שנבחרו בקפידה. וכמובן, הקפדה מטורפת על הפרדה….

לא באמת היינו “מסעדה לצליאקים”. הצליאקים היו רק חלק קטן מקהל הלקוחות שלי.
אבל ההנאה הכי גדולה מבחינתי הייתה לארח צליאקים.
לפגוש את אלו שרק גילו את הצליאק והרגישו אבודים,
את הוותיקים שהייתי חלק מהריטואל הקבוע של יום שישי שלהם (והם חלק משלי),
את ההורים לילדים, את הילדים עצמם. לחלוק סיפורים ולנסות לעזור בטיפים ועצות מהניסיון שלי. ובעיקר להפתיע אותם עם אוכל “כמו של כולם”.למשל, שקשוקה עם לחם רך לטבול, או עוגת פיסטוק חלומית, או 90% מהתפריט. אצלנו  האוכל של “כולם” היה גם נטול גלוטן, וגם בריא, וגם טעים. תענוג.

אבל קשה…קשה להחזיק עסק של מזון בארץ. לא אלאה אתכם…זה נושא ארוך שנפתח בפעם אחרת. מבטיחה.

והשף, שהוא אמנם שף (אוטודידקט)  אבל גם שחקן מופלא (במקצועו) – רצה את המקצוע שלו (ואת החיים שלו) בחזרה.

​אחרי התלבטויות ארוכות, בצער אבל בהשלמה גמורה, החלטנו בסופו של דבר לסגור את המסעדה. ושנייה אחרי שמכרנו אותה היה ברור לנו שאנחנו מנצלים את הפאוזה שנוצרה פתאום, את המרווח הנדיר הזה, ומאפשרים לעצמנו את הטיול של החיים !

טיול של 4 חודשים למזרח הרחוק. עם כל המגבלות, עם הצליאק, עם הצמחונות/טבעונות, עם הילדים, עם החיסונים, עם תרמילים, עם הכל. צוללים בעיניים פקוחות.

​ועכשיו בא לי לשתף אתכם !! בחוויות, בפחדים, בהצלחות, בנפילות, בסיפורים המצחיקים.
כי אני נורא מתגעגעת למפגש עם האנשים, עם הקהילה, לשיחות האישיות.
ואני רוצה לחלוק שוב את ניסיוני, לעזור למי שקשה לו להסתגל לחיים בלי גלוטן, למי שמבואס וחושב שאי אפשר לטייל עם צליאק, או לא מעז לחלום על טיול ארוך עם ילדים בכלל, וילדים צליאקיים בפרט. ולחזק ביחד את הקהילה הנטולת גלוטן שלנו.
בואו ננסה את זה, הפעם בוירטואלי 🙂