כשהתחלנו לתכנן את הטיול הגדול שלנו למזרח, היו 2 יעדים שהיו לנו דיי ברורים : הודו ( השף היה בטוח שחייבים להגיע להודו, אני קיוויתי שזה לא יהיה גיהנום)  ותאילנד ( אני הייתי בטוחה שבסוף הטיול צריך להגיע לגן עדן). היעד השלישי של הטיול, היה לנו פחות ברור. הקו המנחה שלי היה להתחיל ביעד נחמד ונעים, רצוי גם נקי ועם אוכל טוב, להרגיל את הילדים (ובואו נודה על האמת – גם את המבוגרים) לכל עניין הטיול והנוודות החדשה שלנו בנחיתה רכה, לסיים בהיי בחופים של תאילנד, וככה להכניס את הודו באמצע. אולי  הילדים לא ישימו לב שזה קרה.
מיותר כמעט לציין, שאחת הסיבות המרכזיות שבחרנו לנסוע דווקא למזרח, היה בגלל המטבח הידידותי לצליאקיים, מטבח המבוסס באופן טבעי ומסורתי על אורז ומוצריו ולא על חיטה ונגזרותיה המערביות.

התכנון המקורי היה להתחיל בסרי לנקה. חופים וזה. ברגע האחרון, ממש לפני שקניתי כרטיסי טיסה ודיי במקרה דיברנו עם חבר יקר, שמבלה הרבה מזמנו בשיטוטים בעולם בכלל ובמזרח בפרט. הוא שמע על התכנית שלנו ומיד הזדעק – מה פתאום סרי לנקה?! היא נחמדה, אבל דומה להודו (הגדיר אותה כהודו-לייט). סעו לווייטנאם. אתם תמותו עליה. זו ארץ נקייה מאוד, האנשים נחמדים, נופים מדהימים, חופים, ואוכל מעולה…תפור עליכם.

וואלה ? בדקנו קצת, ראינו שמזג האוויר סביר יחסית למזרח בחודש יולי (באופן כללי, חודשי הקיץ הם לא החודשים המומלצים לטיול במזרח הרחוק בגלל שזו עונת המונסונים. יחסית למזרח, אין הרבה גשם בווייטנאם בקיץ. אבל חם מאוד!! ולחות פסיכית בחלק מהמקומות…). התמונות היו מהממות. ונקי ? בכלל נשמע טוב !

יאללה, השתכנענו – מתחילים בווייטנאם !

השורה התחתונה

(כי אתם נראים לי קצת מודאגים)

מה מסתבר ? צליאקיים יכולים לשרוד ואף יותר מזה – ליהנות בווייטנאם ! וגם ילדים בררניים ! ואפילו ילדים בררניים שהם גם צליאקיים 🙂

מדובר באחד המטבחים הטובים בעולם, ואני מפנטזת לחזור לשם שוב…
כצליאקית, בוויטנאם היה לי הכי נח להנות מאוכל מקומי אמיתי בלי להרגיש שאני מפספסת חלק גדול מהחוויה. כי בינינו – אוכל זה חלק גדול מההנאה בטיול. ובשלב מסוים  אתה רק חושב איפה ומה תאכל בארוחה הבאה שלך…

הוייטנאמים עצמם התגלו כאנשים נחמדים ונעימים, אסתטיים ומאוד רוצים לעזור, אבל למרבה הצער –  לא ממש יודעים אנגלית. הם גם מסוג העמים שמאוד רוצים לרצות, אז כשהם לא מבינים – הם נוטים להגיד “כן”. למזלנו, בווייטנאם הוחלט לוותר על האותיות הסיניות ולעבור לכתוב באותיות לטיניות, דבר יוצא דופן במזרח. הדבר נעשה במכוון, כדי להקל על הציבור הווייטנאמי הרחב ללמוד קרוא וכתוב. זה בטוח מקל על החיים שלנו, כתיירים…אבל זה לא עוזר לבטא את השמות הבלתי אפשריים…

כמו ברוב ארצות המזרח הרחוק, האוכל מבוסס בעיקר על אורז , קמח מאורז, אטריות אורז.
האורז הוא חבר. אם אתם לא אוהבים אורז, אל תיסעו למזרח. (ברצינות, אל תסעו).

באופן כללי, אם יש לכם צליאק – כדאי לכם להתיידד עם אורז.

עם האורז, על נגזרותיו, מגיעים גם  תבשילים ומרקים – עם בשר, עוף, דגים, פירות ים, ירקות, טופו. והכל טעים !!!!!

האויב העיקרי שלנו כצליאקיים הוא ללא ספק רוטב הסויה. יש להלחם בו בחורמה, (או לחליפין, למצוא בסופר מקומי רוטב סויה שאינו מכיל גלוטן, ולהסתובב איתו. יש כאלו.) למזלנו, האויב לא נמצא בשימוש נרחב כל כך בתבשילים המקומיים. בכל המקרים בהם הדגשנו שאנחנו צריכים מנה ללא רוטב סויה – xi dau (מבטאים “si zau”) לא נתקלנו בבעיה.

ברוטב דגים (לפחות עד כמה שאני תקלתי) – אין גלוטן. יוהו !!
וזה פותר המון בעיות, כי רוטב דגים הוא תיבול חליפי מצוין לרוטב סויה. אלא אם אתם צמחוניים, כמו השף. או לא סובלים טעם של דגים, כמו הנסיכה שלי…בקיצור, אם אתם חושבים שהחיים שלכם מסובכים, אתם מוזמנים לטייל איתנו, או סתם לנסות לאכול איתנו במסעדה.

אז רוטב סויה- לא, רטבים אחרים שהם לא רוטב דגים – חשודים.

אני לא נוגעת ברוטב שמונח על השולחן לטבילה או שנראה סמיך מידי בתבשיל. גם מרק שלא נראה צלול – לא אוכלת.

יש המון בתי קפה מפוזרים לאורך ווייטנאם, קטנים, גדולים, רשתות…הכל. בבתי קפה יש אחלה קפה, אבל אין סיכוי לאוכל נטול גלוטן. זה לא ארומה. אל תצפו. אל תצפו שרשתות בינלאומיות יעזרו לכם. הן לא. לרוב המוכרים ברשתות הם בני נוער צעירים, ועוד פחות מבינים אתכם ומה שאתם מקשקשים להם. ההימור הכי טוב, וזה ה- טיפ למזרח – הוא ללכת על מסעדות של אוכל מקומי. שם תוכלו למצוא אוכל שהוא נטול גלוטן ממילא, או לבקש שיכינו לכם מנה מיוחדת, שלא מופיעה בתפריט.

אל תחששו – תתעקשו. תתעקשו למצוא מישהו דובר אנגלית (כן, שיקראו לו במיוחד!), אם תמצאו אותו ותסבירו את עצמכם בסבלנות – סביר שהכל יהיה בסדר. אם אתם רואים שאין טיפת תקשורת – תסתובבו בנימוס ותחפשו מקום אחר.

גיליתי שכדאי ללכת על המסעדות המומלצות של ה trip advisor. בהתחלה הייתי ממש אופטימית, כי יש להם בהגדרות “נטול גלוטן” ואפשר לסנן מסעדות שהן “נטולות גלוטן”. מדהים ! תרגעו, זה לא באמת עובד. את ההגדרה הזאת מזינים בעלי העסק, לפעמים הם בכלל לא מבינים אותה, לפעמים הם מנסים למשוך לקוחות. לרוב זה לא רלוונטי עבורנו. לפעמים יש שם סלט.

אז למה בכל זאת ללכת עם ה trip advisor ? כי יש סיכוי גדול שבמסעדות שחביבות על תיירים מערביים, יודעים אנגלית ברמה סבירה, שיצליחו להבין אתכם ויתאמצו לעזור לכם. ומי שרגיל להתעסק עם תיירים, מבין כבר שלמערביים יש כל מיני צרכים מוזרים ו”שגעונות”. ואולי אפילו שמעו כבר על המילה המוזרה הזאת “גלוטן” (אם כי הם נוטים לבלבל את זה עם מונסודיום גלוטמט, וממהרים להבטיח שזה ללא MSG…)

תעשו שיעורי בית, יש מבחן בסוף (והוא טעים!)

לפני כל נסיעה אני עושה שיעורי בית טובים, ולומדת על האוכל המקומי. משתדלת להכיר מראש את חומרי הגלם, את האוכל המסורתי,שיטות הבישול ומה בעל פוטנציאל להיות נטול גלוטן. במטבחים פחות מוכרים, יש המון הפתעות! תרבויות שלמות לא השתמשו בחיטה כחומר גלם עיקרי באופן מסורתי , ויש אצלן המון מאכלים שמבוססים על קמחי אורז, קטניות, טפיוקה….אלו תגליות משמחות ביותר. בנסיעות קצרות, אני עושה שיעורים מראש ומגיעה מוכנה. בנסיעות ארוכות – תוך כדי תנועה. למזלנו האינטרנט זמין לנו בכל מקום !

כמובן שמומלץ להיעזר גם בכרטיס מסעדות. כרטיס מסעדות הוא כרטיס שמתרגם את המניפסט הצליאקי לשפה המקומית. אפשר למצוא אותו ברשת, בתרגום מילולי מדויק, המפרט את כל מה שמכיל גלוטן אסור לצליאקיים לאכול. תאורטית – זה נפלא. פשוט וקל. מגיעים למסעדה, נותנים למלצר/טבח לקרוא, מפחידים אותו קצת עם פנטומימה של הקאה/פרכוסים – וזהו.
מה הבעיה ? או. חלק גדול מהרכיבים האסורים לא כ”כ מוכרים בארצות מסוימות או לא נמצאים בכלל בשימוש במטבח המקומי. ואז אותו כרטיס מסעדות מתורגם, ארוך ומפורט יהפוך להיות טרחני ומעיק ורק יסבך את צוות המסעדה, שבמקור רצה לעזור, אבל לא מבין מה לעזאזל רוצים ממנו. (הכוונה בעיקר למסעדות מקומיות – במלונות 5 כוכבים סביר שהצוות יהיה יותר סבלני גם לכרטיס הארוך.)
כדאי ומומלץ להיעזר בכרטיס מותאם – כזה שמתרגם את המונחים הרלוונטיים בלבד, בשפה פשוטה ובקצרה. אחרי שעשיתי שיעורי בית טובים והבנתי את הסכנות העיקריות במטבח הוייטנאמי (בעיקר רוטב סויה) – מצאתי את הכרטיס הזה באינטרנט. השתמשתי בו במשך חודש טיול בוייטנאם, ולא נתקלתי בבעיות. אם אתם לא מצליחים להשיג כרטיס מותאם מראש, אפשר להעזר במקומיים שיכתבו לכם כזה כשאתם מגיעים פיזית. אני ממליצה למצוא מקומי שמבין עניין ומבין אנגלית, ורצוי שיבין גם קצת באוכל (מישהו מהמלון/טבח/בעל מסעדה) – ופשוט לבקש ממנו לכתוב לכם כמה משפטים קצרים ורלוונטיים בשפה המקומית.
מצרפת תמונה של הכרטיס המתורגם שהשתמשתי בו.
בוייטנאם למדנו מיד להגיד “סי זאו” – רוטב סויה  (כותבים xi dau).

אוכל רחוב – כן או לא?

ברור שכן !

בוייטנאם החיים מתנהלים בחוץ. כולם בחוץ, כל הזמן. הרחובות עמוסים בבליל מטורף של אנשים, אופנועים, ריקשות ומכוניות. צפירות, מוזיקה חזקה, ריחות של אוכל עולים מכל פינה, צבעוניות מהממת- כל החושים עובדים ביחד. בתי הקפה המקומיים הם ערימה של שרפרפים צבעוניים מפלסטיק בצבע אדום או כחול בוהק עם שולחנות תואמים, על המדרכה כמובן. וכולם יושבים עליהם לשתות תה חם, גם בחום של 30 מעלות וקרוב ל 100% לחות. את הכביסה מכבסים בחוץ וגם תולים לייבוש ברחוב, התעמלות בוקר עושים בפארק או ברחוב בלי להתבלבל, מצעירים ועד זקנים.

מבשלים בחוץ, אוכלים בחוץ, וגם שוטפים את הסירים בסוף.

מה אוכלים?  מדריך אוכל על קצה הצ’ופסטיק

1. מרקים עם אטריות אורז – Pho – צלולים, טריים, ונטולי גלוטן…בתוך המרק הצח יש אטריות אורז ולרוב בשר/עוף.
2. ירקות / פירות ים/דגים/עוף/בשר (תלוי מי האוכל) – מוקפצים עם אורז או אטריות אורז. רק לוודא תמיד שמכינים לכם את המנה בלי רוטב סויה. זה גם פתרון מעולה לילדים. הצליאקי הצעיר שלי אכל בעיקר אורז מוקפץ עם עוף, שמן ומלח…בלי כלום, במהלך חודש. מה רע?
3. goi cuon – רולים טריים מנייר אורז (אלו שנקראים באנגלית spring rolls) – מלאים בהמון ירקות ועשבים ירוקים. מעולים, קלילים, טריים בטירוף וגם בריאים! יגישו לכם אותם עם רוטב סויה לטבילה בצד, וצריך רוטב, כי הרולים עצמם קצת יבשים.
   *אני ביקשתי תמיד רוטב דגים, וטבלתי בו במקום בסויה – פתרון מעולה וזמין תמיד.
4. cha goi / nem – רולים מטוגנים מדפי אורז. אחד הגילויים המשמחים!! שימו לב, שבסייגון ובדרום, ה cha goi הם תמיד נטולי גלוטן, אבל באזורים הצפויים (כמו הנוי), הם נקראים nem , ולעתים מכילים גם פירורי לחם. אז קחו בחשבון שהם תמיד על בסיס של עלה אורז, אבל תשאלו אם יש קמח בבלילה, או פירורי לחם בטיגון.
5. אננס !!!!
6. אפשר גם מלא פירות אחרים….

אנחנו פגשנו ברולים המטוגנים לראשונה על שייט בהלונג ביי, שם עברנו שיעור בישול והכנו אותם בעצמנו. כך בעצם גילינו שהם נטולי גלוטן, והתחלנו לחגוג עליהם !

ממטוגנים אחרים – כמו דגים מטוגנים, צריך להימנע, כי הם מצופים בבלילה המכילה קמח.

מה עוד ? יש המון מאכלים מעניינים וטעימים…
לקסיקון אוכל מקוצר, שלא מכסה את כל האפשרויות של האוכל המקומי הקיימות, אבל זה בסיס לא רע להבין מי נגד מי :
אורז – com
אורז מבושל במרק, הופך ל- chao
אטריות אורז – bun
למשל מרק עם בשר ואטריות אורז– bun bo
pho – מרק צח עם אטריות אורז
מרקי האינסטנט למיניהם – מכילים גלוטן, המותג העיקרי במזרח הוא של חברת Maggi. להימנע בהחלט!! אם המרק לא נראה ממש צח, ונראה כאילו יש בו אבקת מרק – תחקרו את העניין מול הטבח.
ban xeo – פנקייק וייטנאמי עשוי מקמח אורז וחלב קוקוס, נטול גלוטן במקור, מטוגן וממולא בבשר ושרימפס.  כאן צריך להזהר ולשאול – לא אמור להיות בזה קמח חיטה, אבל בימינו לפעמים עושים “קיצורי דרך” ומשתמשים בתערובת מוכנה שכן מכילה גלוטן)
ban khat – פנקייקים קטנים, כנ”ל.

מה לא לאכול:
banh mi / my – לחם
bot mi / my – קמח חיטה
אטריות- במטבח הוייטנאמי יש המון אטריות אורז. אבל יש גם אטריות מקמח, ואלו נקראות mi  או my
hu tieu won ton- מרק סיני עם וון טון (כיסנים), וכאן האטריות הן מקמח
וזה למרות ש Hu tieu –  זה טפיוקה. מבלבל….
nui – אטריות מקרוני , מקמח חיטה
בשרים מעובדים או כל דבר מצופה ומטוגן בטיגון עמוק

פירוט של מקומות שביקרנו בהם ומסעדות מקומיות מומלצות…בפוסט הבא!

 * מזכירה לכם שאני לא אחראית על מה שתאכלו…כל מה שאני כותבת כאן הוא דעתי וחוויתי האישית, חלילה לא המלצה, בטח שלא רפואית.