על גמישות, שינוי תכניות ושחרור.
לנשום עמוק, יוצאים למסע משנה הרגלים.

“גם מסע של אלף מייל מתחיל בצעד קטן אחד” – הפילוסוף הסיני לאו דזה.

במקרה שלי, לצעד הקטן בתחילת המסע למזרח, קדמו כמה חודשים טובים של תכנון אינטנסיבי. ציינתי כבר שאני לא אדם ספונטני וזורם ?!

בעודי יושבת וחורשת את האינטרנט, בודקת מסלולים, מזג אוויר, אמצעי תחבורה, וכמובן – מחפשת אוכל נטול גלוטן – אני נתקלת שוב בפער התהומי ביני לבין השף, שותפי למסע.
אל תגזימי. את לא תוכלי לתכנן מראש טיול של 4 חודשים. נתחיל ונזרום.
ממש ג’ימיני קריקט שיושב לי על הכתף. (לא סובלת את המילה “נזרום”).
ברור שאני לא אוכל לתכנן 4 חודשים, ממש לפרטי פרטים, הסכמתי.
אבל את הרוב כן.

שמה את ג’ימיני והשף על mute וממשיכה לתכנן במרץ. מורידה את כל ספרי הלונלי פלנט לטאבלט. (אופציה מעולה, אגב,למי שעדיין אוהב מדריכי טיולים אמיתיים ולא רוצה לסחוב ספרים. אחרי שירדו אין צורך באינטרנט זמין). מתחילה להתמקד בתכנון חודש הראשון. וייטנאם.

האטרקציה הכי גדולה בוייטנאם היא ללא ספק הלונג ביי.  אותו מפרץ מדהים, מלא באיים קטנים שמגיחים מתוך הים, מערות, לגונות, מים כחולים ירוקים…חובה שבחובות. אתר שהוגדר כאתר מורשת עולמי ע”י אונסקו בשנת 1994, ואחד משבעת פלאי הטבע בעולם.
הדרך הכי מקובלת לטייל ולחוות את המפרץ היא באמצעות שייט בספינה, המציעה לתיירים לינה של לילה או שניים, נוף מעלף בכל פריים ומיני “אטרקציות” נוספות בדרך, סוג של הכל כלול. יש המון חברות מקומיות שמפעילות סירות כאלו, הן יכולות להיות קטנות וצנועות, או גדולות ומפוארות. הכל עניין של מחיר, כמובן. אבל גם הספינות הצנועות מוצעות במחיר מופרך ביחס למחירי הלינה והאוכל בשאר המקומות בוייטנאם. כמקובל, מנצלים את המשאב התיירותי עד תום.

אני לא אוהבת אתרי חובה. לא אוהבת סיורים מאורגנים, לא מעניין אותי לעמוד בתור ולהידחף בין מאות תיירים אחרים כדי שתהיה לי בדיוק את אותה התמונה באלבום כמו לעוד מיליון אנשים מכל רחבי העולם… זה בדיוק ההפך מלטייל. זה מדכא אותי.
אני לא אוהבת הכל כלול. כצליאקית, החוויה שלי משתי פעמים שונות במלונות מהז’אנר הכוללני, פעם בטורקיה ופעם בסיני, הייתה חוויה דומה – לילה שביליתי בחיבוק האסלה, תוך הקאת נשמתי. בשתי הפעמיים לא חשבתי שאשרוד עד הבוקר. בשתי הפעמים יתר המשפחה ישנה בשלווה כי ניסיתי למות בשקט בלי להעיר אף אחד. ובשתי הפעמים זה קרה מאותה סיבה: במלונות הכל כלול לא יכולתי לתקשר עם מי שבישל לי את האוכל. (זה היה מזמן, היום יש כאלו שבהחלט יודעים לתקשר עם צליאקיים!)

אבל הלונג ביי, כן ? אין מצב לא להגיע לשם.

האתגר היה לייצר חוויה קצת פחות ממוסחרת, ויותר מתאימה לנו. קראתי וחקרתי בספרים ובהמלצות מטיילים, ומצאתי שאם יש לך יותר זמן מאשר לטייל הממוצע, אפשר לשבור קצת את המסלול הרגיל.
אפשר להגיע עצמאית לאי cat ba, האי הגדול ביותר במפרץ עצמו, ולקחת משם שייט יום  ולתור את המפרץ בין האיים הקטנים והסלעים בסירה מקומית. חרשתי עוד קצת ומצאתי המלצות מעולות על מלון קטן שנראה מקסים ומשפחתי, בחלק הפנימי והטבעי יותר של האי. מייד הזמנתי וסגרתי את הפינה. הכנסתי את הנסיעה למפרץ הלונג ביי 4 ימים אחרי הנחיתה בהאנוי.

***

יצאתי מהארץ עם מסלול די ברור לחודש הראשון שלנו בוייטנאם, כולל הזמנות למקומות לינה לכל היעדים שתכננתי בדרך. עוגנים, עם אפשרויות ביטול .

נחתנו בהאנוי. עייפים מהתרגשות ומטיסות של כמעט יממה. התרסקנו במלון, ואחרי כמה שעות התעוררנו לתוך גשם .
התחזית למפרץ הלונג ביי היפהפה בתאריכים שתכננו להגיע אליו – גשום ואפור…..רק יומיים אח”כ צפוי להתבהר.
השף הודיע חד משמעית – לא נוסעים להלונג ביי אם אין שמש. אין שום טעם להגיע לשם, לא נראה כלום.
יש לנו מספיק זמן, משנים תכניות.

מ…שנים  ת..כ..נ..י..ו..ת ?! התערערתי לגמרי.
עוד לא התחלנו…! ואני כל-כך אוהבת את התכניות שלי ! הן הדבר היציב היחיד שיש לי כרגע….כבר ראיתי את כל התכנון שלי לחודש הקרוב מתמוטט כמו מגדל קלפים.

ניסיתי להזמין מחדש חדרים באותו מלון באי cat ba לתאריכים אחרים. לא היה מקום.
ניסיתי לחפש מלון אחר באי, לא היה שום דבר שנראה סביר.

מה עושים? בכל פעם שנכנסנו או יצאנו מהמלון שלנו בהאנוי, פקידת הקבלה קפצה עלינו בהצעה להזמין עבורנו שייט בהלונג ביי (כל מלון הוא גם סוכנות נסיעות). ביום השלישי נכנענתי.

לפעמים אנחנו מאוד-מאוד רוצים משהו, רק בגלל שכבר החלטנו שאנחנו רוצים אותו. התאהבנו ברעיון. ננעלנו. ואנחנו לא מאפשרים לעצמנו לשנות, או לעשות התאמות, למרות שהמציאות האפורה מטפטפת עלינו ומאיימת במבול.
הגמישות הזאת, היכולת “לזרום” ולשנות תכניות, היא כנראה אחד השרירים הפחות מפותחים אצלי בגוף. אם השף לא היה שם כדי להתעקש, יש סיכוי גדול שהייתי דבקה בתכנית המקורית ומגיעה להלונג ביי במזג אויר מחורבן, ומפספסת את אחד המקומות היפים בעולם.

הטיול הזה עוד ילמד אותי משהו.

תיירים ונהנים

הגענו לנמל עם עוד כ 20 תיירים אחרי ארבע שעות נסיעה במיניבוס קופצני. כמות התיירים שנשפכה ממלא מיניבוסים דומים בו זמנית הייתה מטורפת. סימנו אותנו במדבקות בצבע כלשהו, תיירים אחרים קיבלו מדבקות בצבעים אחרים. מהר מאוד סידרו אותנו בקבוצות לפי צבעים, והעלו אותנו על סירות שונות.

עלינו לספינה “שלנו” עם עוד קבוצת תיירים אירופאים ואמריקאים, שיצטרפו למשפחה שלנו ל 48 שעות הקרובות, והתחלנו את המסלול, הכולל שיגור מפעילות לפעילות בקצב גבוה.

בקושי הספקנו להתמקם בחדרים, ומהר מאוד הבנו איך מסמנים לנו לרדת מהספינה לפעילות. פשוט כיבו את המזגנים בחדרים ! תוך 2 דקות נעשה בלתי אפשרי לשהות בחדר – ואפילו המתמהמהים ביותר יוצאים מיד ומצטרפים לקבוצה.

ארוחת צהריים. ירידה לחוף לטיול ושעה שחיה. חזרה לסירה. ירידה לטיול במערת נטיפים (מערה יפה אמנם, רק מוארת בתאורה סטייל דיסנילנד עם מדריך שמספר את אותן בדיחות כמו המדריך הקודם שפינה לו את הדרך “תראו, הנה נטיף בצורת חתיכת טופו!”) . חזרה לסירה. ארוחת ערב. קריוקי בסיפון. בבוקר – שעה לשייט קיאקים. חזרה לסירה. קורס בישול על הסיפון.
המפרץ כולו מלא בסירות. אנחנו לא ממש לבד בפיסת העולם היפה הזאת.

ועדיין.

ברגע שהורדתי את ההתנגדות, ומיתנתי את הציניות (רואים כמה זה קשה לי, לא?) נאלצתי להודות – היה ממש, אבל ממש מגניב !!
הילדים נהנו בטירוף !
ונאלצתי להודות שהיה גם דיי נח. נח שמובילים אותך ממקום למקום, אפשר להוריד לרגע את האחריות לתכנון ולשחרר…. ולהנות מהנוף.

והשמש חייכה אלינו….

נטול גלוטן בשייט

מדריכי תיירים בסירות, עבודה נחשקת (מסתבר), נדרשים לרמת אנגלית טובה למדי. המדריך שלנו הקפיד לדבר איתנו כמה שיותר אנגלית, כדי לתרגל ולהשתפר עוד יותר, כך שהצלחנו לתקשר את הצורך שלנו באוכל בלי גלוטן בקלות יחסית.. הארוחות הוגשו לשולחן במרוכז, בכמויות ובמגוון גדול, עם הרבה אפשרויות לנו הצליאקים – אורז, אטריות אורז, ירקות טריים ומבושלים, דגים.

ביום השני של השייט זכינו לקורס בישול – ראינו  איך מכינים את הרולים הוייטנאמים המטוגנים – הנקראים nem (בצפון) או cha goi (בדרום).זה מאוד פשוט – לוקחים דף אורז מלבני קטן, ממלאים במה שרוצים מהשולחן – ירקות, בשר/טופו/חביתה,  אטריות אורז דקות  (bun)…מגלגלים ומטגנים. אין גלוטן !!
אותו דבר עושים עם הרולים הטריים, רק בדפי אורז רכים וגדולים יותר, ואוכלים בלי לטגן. באלו כדאי לשים כמה שיותר עלים ירוקים  טריים – בזיקילום, נענע, כוסברה, חסה…

רוטב הטבילה – את רוטב הדגים “מרככים” כדי לייצר רוטב טבילה טעים, הנקרא Nuoc Cham. הרוטב מורכב מערבוב רוטב הדגים עם מים, וכמויות שונות של ליים, שום, ג’ינג’ר, סוכר, וצ’ילי, אין בו רכיבים המכילים גלוטן 🙂

(שימו לב: נאמר לי שבצפון וייטנאם לפעמים יש גלוטן ברולים המטוגנים. תמיד תבדקו אם אין פירורי לחם בהכנה / אם הרולים טוגנו בשמן בו טוגנו גם מאכלים אחרים המכילים גלוטן. )

ובינתיים בהאנוי, בגשם החם, מצאנו דרך מעולה לחגוג את יום ההולדת של הנסיכה. פארק מים מקורה.

אם מתגמשים, מגיעים למקומות נפלאים.

אגב, אם מישהו רוצה את להגיע למלון באי cat ba – קוראים לו Little Cat Ba, ותוכלו למצוא בכל אתרי ההזמנות. ספרו לי מה הפסדתי.

המלצות לכמה מסעדות שאכלנו בהן בהאנוי:

Hanoi Social Club

https://www.facebook.com/TheHanoiSocialClub/menu/
בערב הראשון בוייטנאם, נחיתה רכה- התחלנו במסעדה עם אופציות נטולות גלוטן, היחידה שמצאתי מראש באינטרנט. בית קפה/ מסעדה מערבי יחסית, עם צוות צעיר דובר אנגלית לא רעה. אמורות להיות הופעות של מוזיקה, אבל כשאנחנו היינו הקומות העליונות היו בשיפוץ וסגורות.
בתפריט מסומנות מנות נטולות גלוטן (!) יש פסטה נ”ג, צ’יפס נ”ג, והבנה ! מסעדה לא זולה (יחסית לוויטנאם). הילדים נהנו ואנחנו הרגשנו מוגנים לבינתיים…

Noodle & Roll – Bún bò Nam bộ (חפשו ב google maps)
מסעדה מקומית, קטנה ומשפחתית, עם בחורה אחת שהבינה את האנגלית ואת הצרכים שלנו…המסעדה מלאה בהמלצות, בטריפ אדוויזור וכו’. התגלגלנו אליהם במקרה, מאוחר בערב, והם עשו מאמצים מקסימים להאכיל אותנו, למרות שכבר עמדו לסגור את המטבח. השקיעו במיוחד ועזרו לנו למצוא אוכל מתאים לילדים. בתמורה ליחס והאוכל המעולים – חזרנו שוב ושוב. רק בדיעבד, הבנתי שהאוכל היה בסגנון Hue – מטבח ייחודי וטעים במיוחד. מומלץ מאוד מאוד!!

Aubergine Cafe Vegetarian – (חפשו ב google maps) ברובע העתיק של הנוי (אמנם מוגדרת כצמחונית,אבל  יש גם דגים ובשר). גם למסעדה המקסימה הזו הגענו במקרה, וחזרנו 3-4 פעמים. פשוט, כשמבינים אותך…והאוכל טעים…אין טעם לחפש מקום אחר. הבינו את כרטיס המסעדה המקוצר. הבינו בלי רוטב סויה. ופינקו באוכל מושלם.

מתחת לזכוכיות של השולחנות יש עשרות פתקים עם המלצות של טיילים מכל העולם. מעניין אם הפתק שלנו עוד שם….תעדכנו, טוב?